המבקר בקמבודיה אינו יכול להישאר אדיש מול השואה שהתחוללה לא מזמן במדינה המקסימה הזו.
הסרט של אנג'לינה ג'ולי "First They Killed my Father" לקח אותי בחזרה לטיול הראשון שלנו בקמבודיה. שנת 2006.
אחרי כמה שנים בהן רצינו לבקר בקמבודיה אבל חששנו. עזרנו אומץ ויצאנו למסע קצר ומרתק עם שני בנים צעירים.
דלגנו לחלוטין על העיר פנום-פן. כל מה ששמענו עליה היו דברים רעים. ונסענו לטייל באזורי המקדשים שבג'ונגלים.
הזמן היה בתולי לחלוטין ולא רבים היו התיירים אשר הרחיקו מסיאם-ריפ. אנחנו וכוחות הסיוע של האו"ם. לנו בעיירות נכשלות ואכלנו באגט וגבינת "לווש קירי" שקנינו מראש, לשיטוט בדרכים הארוכות והמוזנחות.
אי אפשר היה שלא להרגיש במלחמה שזה לא מכבר הסתיימה. אשר ניכרה היטב בשטח. דלות האוכלוסייה. שדות המוקשים לנצח ולצידם שלטי אזהרה, שאנחנו מכירים היטב מסיטואציות מקבילות. בורות העם ששרד ללא מנהיגיו, ללא שכבת ההשכלה. שלטי חוצות מצוירים שאינם כתובים, כי אין מי שידע קרוא וכתוב. והעם העדין, המתוק והיפה, שעבר טירוף והתעללות לא אנושית.
ראיתי את הסרט ובכיתי תוך כדי ואחרי.
לפני שלוש שנים, שוב בקרנו בקמבודיה. הפעם רק בסיאם ריפ וסביבתה. זה הספיק להבנה כי אויב העם הקמבודי עדין מגיע מתוך העם בלבוש של כבש – הממשל הכושל, המשחית והמושחת, המאפשר לויטנאמים, למאפיה הרוסית ולכל גורם מושחת להשתלט על נכסי העם ולהשאירם להתבוסס בבוץ האדום של אדמתם.