תמיד כיף להגיע לחוף ים. אבל במקרה של וורקלה, אהבנו הכל פרט לחוף הים.
אולי כי אנחנו, האוהבים את תאילנד וחופיה, קשה לנו ההשוואה. אולי כי הגענו לחוף היותר מקומי, הפחות מטיב עם תיירים.
מחלון חדרינו במלון, המשכשך ממש במי הים. צפינו בהתרגשות בתהלוכות הרבות של הינדים השוטפים מעליהם את אפר מתיהם בממי חוף הים. החשק להיכנס למים ובטעות לבלוע מי ים מעורבים באפר מתים, אזל לנו.
יצאנו לשוטט בסביבה. הררי זבל במורדות החוף, חיזקו את החלטתנו בקשר לאי-רחצה בחוף וורקלה. מקסימום, בבריכת המלון. גם אז, לא ממש בחשק.
ומה עושים אם כן בוורקלה? ציפו מאיתנו לשוטט בטיילת הגבוהה שמעל החוף. מסעדות ובתי קפה. חנויות ושאר מיני סחורות תיירים. אז שוטטנו. אכלנו, קנינו פה ושם. הצלחנו לשבור / לקלקל את סטריוטיפ הישראלי העומד על המקח. כאשר רכשנו חולצה רקומה, הצענו למוכר לשלם יותר ממה שביקש. המוכר ההודי נכנס להלם: "אתם בטוחים כי אתם ישראלים"? שאל והסכים להצטלם עם החולצה…
שוטטנו במקדש הצמוד לחוף ובשוק הקטן ואז גילנו בפתק זעיר אשר הוצמד לאחת המסעדות אודות פסטיבל פילים למחרת בקולום. מה שהוביל לאחד מהחווית הנהדרות להן זכינו בטיול.
לקולום הגענו מעט מוקדם מדי. הפסטיבל רק החל להיווצר: פילים גדולים החלו להופיע מכל קצוות העיר. מקושטים עדיים מוזהבים, מובלים בידי בעליהם הגאים. חבורות נרגשות של מקומיים החלו לגדוש את הרחובות שבן רגע התמלאו בפילים הענקיים ולא השאירו מקום.
דוכני אוכל צצו בכל פינה. אומני קתאקלי החלו באיפורם המסורתי הארוך והמסובך והסכימו בחפץ לב, כי נציץ בהם. מעגלי מתופפים החלו להיווצר והפילים הוסיפו להגיע.
החום והלחות, שיקולי בטיחות נסיעה בדרכים החשוכות של הודו והשעה המאוחרת הכריעו את הכף והתחלנו לחזור למלון המרוחק כשעה מהכפר קולום. בדרך, ראינו פילים מקושטים בדרכם לחגיגה. תהלוכות פסלי אלים ואלות ביזארים, כמו שיש רק בהודו.
וורקלה וקולום הסמוכה אליה נשארו כזיכרון יקר, אך לא בגלל הים. וכשנרצה חוף וים, ניסע למקום אחר.
עוד על מדינת קרלה בפוסט הבא: הזהב הצהוב של מדינת קרלה
וורקלה 2010