"חשבתי שאת אחותו הגדולה"… מחמאה אדירה, שקבלתי מצעירות ישראליות, בעת המתנה לטיסה מומבאי – דלהי…כנראה שהיו קצת עייפות ובכל זאת, לקחתי.
טיול עם הילד, כשהתפקידים מתהפכים, והוא הופך למבוגר האחראי ואני סתם אמא, אשר מנסה לצבור כמה שיותר שעות עם הילד, לפני שארד לאחור בסולם העדיפויות הפרטי שלו.
וכך, מוצאת עצמי בטיול מפנק וגם קצת קשוח, קצרצר אבל באווירה. מצליחה להזיע נואשות בשיעורי יוגה ברישיקש. לאכול אוכל איכשהו הודי של תיירים בזולות לצד הגנגס. למעוד אלף פעמים על "עוגות קקי" לצד מליוני הודים, פרות, קופים, טוסטוסים וטוקטוקים. לבהות בגנגס השוצף שעות ללא תזוזה. לשמוע בשעות הנסיעה הארוכות, קורות חייו של הנהג, המכין את הרקע למועד התשר שיגיע. לחלק טיפים לכל עובד שירות, על מנת להרגיש מעט נוח יותר עם עצמי, כשמישהו טורח עבורי. לא להתבייש ולהזמין בבית המלון ערמת כריות נוספת, שאולי יאפשרו לי לישון טוב יותר ולהיות עייפה פחות. לעצום עיניים בנואשות, כשילדות יפות, מוכות כינים ומלוכלכות מקבצות באלימות נדבות ואני יודעת, שאין ביכלתי לתקן את העולם עבורן.
להנות מהאוכל עד השילשול, שבפדיחה תפש אותי לא מוכנה. דווקא בג'ייפור, שהתגלתה לנו כמענינת ונוחה ביותר, אחרי שישה ימים ארוכים בלחות המטורפת של רישיקש.
לתצפת נשרים בדלהי, מקומה 17 של מלון יוקרה בו הסתגרנו ביאוש מטרדני הכביש, שלעולם לא מפסיקים להציק בחביבות.
להרגיש בבית ב"אלעל" עם הדיילת המתוקה הדר, אשר לא הפסיקה לפנק. ובסוף לחזור ללא המזוודה, אשר נשארה אי שם במומבאי. ולקבל תודה גדולה מהבן, שלמרות היותי אמא טיפולית, "פורשת כנפיים" ומועדת לפורענות, בכל זאת, רקמנו חוויות משותפות לכל החיים.
שמחתי לחזור הביתה, לשקט ולשלווה, עד שיתקוף אותי שוב רצון נואש לטיול חדש. אוגוסט 2017