מעשה בחמישה כדים עם סוף ידוע מראש – חוויות מג'יפור

בג'יפור העיר הורודה החלטנו החלטה אמיצה. לרכוש חמישה כדי חרס ולשלוח אותם לארץ.

ולא סתם כדים. ולא סתם משלוח ולא ממש עכשיו, אלא זיכרון. אז הנה, אני מספרת:
אי אז, בשנות ה80, בטיול הגדול סביב העולם, הגענו לג'יפור. סוף טיול ארוך ברג'סטאן. וכמו תמיד, אנחנו מתלהבים מזוטות של חיי יום יום. מיקדנו את העניין בכדי חרס מזוגגים, חומים זהובים, אופינים לאזור ג'יפור.
ברור היה, כי אין סיכוי לסחוב אותם בתרמיל שעל הגב שלו, (שלי, מראש היה קטן יותר). אם כך, לקחנו החלטה אמיצה, לארוז את הכדים ולשלוח אותם בדואר לארץ. הסוף היה ידוע מראש, אבל זרמנו.

קנינו חמישה כדים גדולים.
קנינו קופסת קרטון גדולה וקש. התחיל מבצע הכדים.

בהודו, אינך עושה דבר לבד. תמיד יש מישהו שתפקידו בחיים לעשות משהו לפרנסתו. התפקיד שלנו היה למצוא את המקום והאדם הנכון ולפקח על המבצע.

הבאנו את הכל להודי צנום, בעל עסק להכנת חבילות. הכדים נעטפו בחמלה בקש ונארזו בקפידה בקופסא.
הקופסא נאטמה וצופתה בד לבן. את הקופסא המצופה הבאנו לתופר החבילות.
הוא מצידו, תפר בקפידה את הבד הלבן, היטב היטב מכל הכיוונים, שלא יפרם חלילה.

הגיע זמן טקס המשלוח בדואר. עמדנו בתור. מתארת לעצמי שלפחות את מחצית היום שנותרה לאחר שמחציתו בוזבזה על מלאכת האריזה.
טוב, באותם ימי הנוודות שלנו, הזמן היה משאב נרחב. כלומר היה זמן בשפע וחיפשנו מה לעשות בו.
הפקיד רשם בטוש שחור עבה את הכתובת הנכספת ובמו עינינו (כל הארבע ), ראינו כיצד הוא מדביק את הבולים הנחוצים על החבילה ומיד מחתים אותם.
בהודו של שנות ה-80, אם רכשת בולים, עליהם שלמת במיטב כספך כמטייל תפרן, אך לא פקחת עין, על המשך התהליך… שנייה לאחר הדבקתם ובמידה ופקיד הדואר לא החתימם, גורלם נחרץ להיות מקולפים מהמכתב/גלויה/חבילה ולהתמחזר בחזרה ע"י פקיד הדואר, למכירה חוזרת שלהם, לתיירים תמימים שישלמו על אותם הבולים.

החבילה נשלחה.

ומתי הגיעה? ואיך?

אנחנו המשכנו בטיול הגדול שלנו ובכלל שכחנו מהחבילה. נראה שנפרדנו ממנה בליבנו, כבר באותו בית דואר בג'יפור.

לאחר כשנה וחצי. כאשר אנחנו עוד בעיצומו של הטיול הגדול (שהרי לא סתם קראנו לו הטיול הגדול) הגיעה החבילה לארץ.
התיאור אשר קבלנו על הגעתה היה ככה:(ציטוט) : "החבילה הגיעה ובמקום חמישה כדים, הגיעו כאלף חתיכות כדים וכד אחד פיסח".  אז מי אנחנו שנזלזל בדואר ההודי?.. לפחות החבילה הגיעה…

מאז, חזרנו לג'יפור עוד פעמיים. כדים לא קנינו מאז. אבל מחבת קרמיקה לצ'אפטי כן. וזה כבר סיפור אחר.

אודיפור 1985