בשנת 1985, בבית קפה בקטמנדו, קראנו מכתב שקבלנו מחברתי הטובה שלומית.
טרום עידן האי-מיילים. היינו שולחים לחברים ולמשפחה, רשימת כתובות של G.P.O – General Post Office – בערים ובמדינות על פי מסלול הטיול ולשם היו שולחים לנו מכתבים שהיו נשמרים לנו שם, עד שהגענו לקחתם.
אנחנו מצידנו, טרחנו לקנות גלויות ואגרות דואר וכך היינו מעדכנים את המשפחה והחברים, בעלילותינו.
במכתב, ספרה לי שלומית, שהם עוברים להיות חקלאים במקום רחוק, בדרך לאילת – מושב צעיר – מושב צופר.
עברו שנתיים טיול סביב העולם, הגענו לביקור בערבה והתאהבנו . הרומנטיות של החלוציות היכתה בנו וכחלוף שנה, הגענו גם אנחנו להיות חלוצים במדבר הערבה.
נעשנו חקלאים וחולמים. חקלאים ונהנים. חקלאים וגאים.
את חלומות הטיולים גנזנו לפרק זמן ובמקומם עיבדנו שדה זרענו ושתלנו.
מסתבר, כי את " הטיול הגדול" – לא ניתן לעקור מתוכנו. וכמו בשדותינו, זרע הטיולים נטמן בנו, אמנם נם מעט, אך דושן הושקה והחל עם השנים לנבוט.
הקייצים הארוכים והחמים במיוחד של הערבה , איפשרו לנו גיחות לטיול מגניב, ומידה קטנה של נעורים וחלום חזרה איתנו, בכל פעם מהטיול.
את הטיול הגדול, לא נשכח לעולם.