החברים התאילנדים שלנו באיסאן
בשנות ה90 המאוחרות, אחרי שנואשנו לעבוד עם מתנדבים. אשר בדרך כלל שתו כל כך הרבה, שהיה קשה להם לקום בבקר לעבוד וגם אז, לא עם הרבה חשק. ישראלים, לא הגיעו לעבוד אצלנו. רחוק מדי, קשה מדי ועוד בשכר מינמום. ואז הגיעו התאילנדים ותאכלס, עזרו לנו להפריח את השממה. ובתמורה הרוויחו כספים, שלא יכלו לחלום עליהם, שירויחו כך בתאילנד.
התאילנדים הפכו בני בית ונשארו עימנו שנים ארוכות, בהן שלחו כספים הביתה, פרנסו משפחות שלמות.
בנו בתים ורכשו חלקות חקלאיות והיו מאושרים בחלקם.
עד שהחליט, מי שהחליט, במשרד הפנים ואסר עליהם, על התאילנדים הוותיקים שלנו, לחזור שוב לעבוד בארץ. וכך, הם חזרו למולדתם כמו גולים, כי שמץ ישראליות דבקה בהם. אך רגלם לא דרכה יותר בארץ הקודש.
בביקורים הרבים שלנו בתאילנד, אנחנו מגיעים לביקור בחבל איסאן. שמחים תמיד לפגוש בחבורה הותיקה של התאילנדים שלנו. הפגישות תמיד שמחות, החיבוקים חזקים ואפילו דמעות התרגשות ומילים בעברית פה ושם. עידכונים ורכילות מהמושב: למי נולד נכד, מי חזר כבן ממשיך ולמי השדה מצליח ביותר.
ובהמשך, טיול משותף בבמקומות החביבים שלהם. ארוחות פאר במסעדות רחוב פשוטות. בהן האוכל טעים וזול בטירוף.
סיבוב בנופי גדתהמקונג, הקרובים לעיר בירתם אודון טאני.
הפרידה מהם, תמיד מסתיימת בהבטחה לנסיעה הבאה שתחזיר אותנו למחוזותיהם.
הם מבחינתם, היו חוזרים לארץ, כבר אתמול. אנחנו, חולמים על מחר אצלם.
ובתמונה: " Look Eitan, the house is Eitan's money"
איסאן נובמבר 2017
money"ה