ערבה רטובה
כאשר גשם מרטיב את המדבר
לאודון תאני יש אצלנו פינה חמה בלב : "התאילנדים שלנו" גרים באודון וסביבתה. כל כמה שנים, אנחנו מגיעים לביקור של העובדים התאילנדים שלנו באודון טאני. מפגש חברים מסורתי.עושים סיבוב במטעי הגומי של טיום. בדרך עוצרים לאכול במסעדת הדרכים של אחותה. מבקרים בחוות סחלבים שבעיר אודון טאני. שם, מבטיחים לנו כי נראה סחלב הרוקד לצלילי מוסיקה.ניתן
בשנת 1985, בבית קפה בקטמנדו, קראנו מכתב שקבלנו מחברתי הטובה שלומית. טרום עידן האי-מיילים. היינו שולחים לחברים ולמשפחה, רשימת כתובות של G.P.O – General Post Office – בערים ובמדינות על פי מסלול הטיול ולשם היו שולחים לנו מכתבים שהיו נשמרים לנו שם, עד שהגענו לקחתם. אנחנו מצידנו, טרחנו לקנות גלויות ואגרות דואר וכך היינו
החברים התאילנדים שלנו באיסאן בשנות ה90 המאוחרות, אחרי שנואשנו לעבוד עם מתנדבים. אשר בדרך כלל שתו כל כך הרבה, שהיה קשה להם לקום בבקר לעבוד וגם אז, לא עם הרבה חשק. ישראלים, לא הגיעו לעבוד אצלנו. רחוק מדי, קשה מדי ועוד בשכר מינמום. ואז הגיעו התאילנדים ותאכלס, עזרו לנו להפריח את השממה. ובתמורה הרוויחו