מזכרות קטנות עם השנים והטיולים בעולם, סיגלנו "מיומנות" רכישת פריטים קטנים ומגניבים אשר אינם מכבידים על התרמיל / מזוודה. האוסף שלנו, ממשיך לגדול עם השנים ואיכשהו, תמיד נמצא להם מספיק מקום על המדפים. והאבק המדברי…?… הוא מקומי לחלוטין. והשם : "אלוהי הדברי הקטנים" מגיע מהספר הנהדר של ארנודהיטי רוי: חיי תאומים בזמנים לא פשוטים בקוטאים
עכבישי טרנטולה מטוגנים, לא תודה. ממש לא התלהבתי. בעיקר פחדתי שהאישה החייכנית הזו, בבגד הכחול, תזרוק עלי עכביש חי.. אמאל'ה !!! לא ברור, מהיכן היה לנו אומץ, לגרור איתנו שני נערים צעירים (13,15) ולנסוע דווקא לסיור עומק בקמבודיה כבר בשנת 2007. אבל היה סיור מרתק בקמבודיה של אחרי המלחמה. באתרים שתיירים טרם הגיעו אליהם. (להבדיל מאנקור-ואט המפורסמת
אף פעם לא נמאס לנו לאכול פאד-תאי בתאילנד מנת הרחוב הצנועה המגיעה בתוספת כרוב חי, פולי שעועית ארוכים ופציחים מרוב טריות. הר של נבטים. בוטנים קטנטנים ופינת לימון חתוך.בארץ, הפאד-תאי, עבר סוג של גיור וטרם טעמתי אחד ראוי. כיאות לצמחונית אדוקה שכמוני, אני מבקשת : Pad-Thai Jay. בדרך כלל זה עובד.
יש לי איזו אמונה טפלה, שסיגלתי לי משך שנותי… אטמון את הבאטים הנותרים מהטיול, בקופסא יפה אשר נקנתה, לפני שנים רבות, בכפר אומנים,ליד צ'אנג מאי. וכך, איזו שהיא ישות נסתרת או תפילה המתבצעת מאליה, תדאג להחזיר אותנו במהרה לתאילנד. עד כה, לא רע… וכשמגיעים לתאילנד, תמיד יש כבר כמה באטים כדי להתחיל את הטיול.
בית רוחות תאילנדי בלב הערבה. נטוע בגינתנו המוקפת מדבר. קצת קשה לו ביובש ובחום הנורא של הערבה. הנופים זרים לו. הג'ונגל הוחלף בגינה צנועה ומרחבי מדבר. הוא בודאי מרגיש מחסור, מאז עזבו אותנו אחרוני העובדים התאילנדים, אשר חזרו למולדתם. איש, אינו מגיש לו מנחות ופרחים טריים. אבל אם יש נשמות הורים עתיקות השורות בבית הרוחות
לשתות לאסי זעפרני הכי טעים שיש בהודו: לאסי זעפרני : טעים ביותר בכיכר השוק בג'ודפור רג'סטאן. אבל אם אתם לא שם כעת:קחו רוויון. השרו קמצוץ חוטי זעפרן אמיתי (היזהרו מחיקוים – סיבי קוקוס צבועים באדום) במעט מים רותחים לפחות כשעתיים. הכינו מעט אבקת הל טחון. ערבבו הכל עם מעט סוכר, על פי טעמכם. מוסיקה הודית
לרגע, הפכתי אני והמצלמה לאטרקציה המקומית ברחובות ג'יפור. כי בהודו, אף פעם לא משעמם. ג'יפור העיר הורודה 2011
מצאנו לנו פינת חמד על גדת נהר המקונג קונג'יאם: מפגש נהרות ה"מקונג" ונהר ה"מון" אשר יוצר מפגש צבעים מיוחד. הצבע הכחול מגיע מנהר ה"מון" ולעומתו, נהר ה"מקונג" תורם את הצבע החום. בהמשך, הם מתערבבים. (כמעט כמו בשיר של דתיה בו-דור : "כך נולד הצבע" ) המלון, שהיה ממש על גדת המקונג ומטעמי המסעדה השאירו לנו
אמנות קאתאקלי: סיפור – משחק בו השחקן מספר ומביע רגשות באמצעות תנועות הגוף והעיניים. איפור והכנת השחקן אורכת שעות ארוכות. לעיניים, להעצמת המבע, מוחדרים גרעיני מלון, על מנת להאדימן. את אמנות הקאתאקאלי לומדים שנים ארוכות בבתי ספר מיוחד בקרלה. השחקן המאופר, צולם בעת פסטיבל פילים מגניב בעיר קויאם שליד החוף המפורסם וארקלה בקרלה. קרלה הודו