צעירים ויפים

איך לעזאזל חשבנו שהחבילה בכלל תגיע?...

  בשנת 1985, בבית קפה בקטמנדו, קראנו מכתב שקבלנו מחברתי הטובה שלומית. טרום עידן האי-מיילים. היינו שולחים לחברים ולמשפחה, רשימת כתובות של G.P.O – General Post Office – בערים ובמדינות על פי מסלול הטיול ולשם היו שולחים לנו מכתבים שהיו נשמרים לנו שם, עד שהגענו לקחתם.  אנחנו מצידנו, טרחנו לקנות גלויות ואגרות דואר וכך היינו

בשנת 1984 – 1985, היינו בביקור הראשון שלנו בבנגקוק, שמאז הפכה להיות עבורנו, בירת הארץ הנהדרת ביותר בעולם.   בבנגוק, היינו עדים אז, לטקס המפואר של שריפת גופת מלכה. מבנים שלמים הוקמו בפארק לומפיני שבבנגקוק. נצבעו ביד אומן וצופו זהב. והכל, על מנת להעלותם באש, בתום תקופת האבל. אינני יודעת מי היתה המלכה אשר נפטר. אולי

סתיו 1985 המציא לנו סצנות מעלפות, בעיר קיוטו שביפן. (תמונה זו צולמה במקור כשקופית, כפי שהיה מקובל פעם ושמרה ברעננות על צבעי העלים) הטמפרטורות יורדות ומביאות אותנו לסתיו ישראלי, שבהחלט מגיע לנו, אחרי הקיץ הארוך, החם והמתיש.                                    היום,

טיול מתקן במניאמר מרץ 1985 מוצא אותי בבורמה. חולה, למרבה התיסכול, כי אז, הויזה ניתנה רק לשבוע והיה מסלול די מוטרף שהיינו אמורים לעשות, כדי להספיק לראות את כל נפלאות בורמה בשבוע. נגררתי חולה לפגאן וכל מה שאני זכיתי לראות היו בתי שימוש. וכשאתה חי מעשרה דולרים ליום לזוג, כולל הכל. גם בתי השימוש הם

מזכרת נצח מטיול של פעם – יומן מסע במחברת שורות. טרם היות אינטרנט ושאר פלאי הטכנולוגיה, השתמשנו במחברת. המחברת היתה כל עולמנו בטיול. רשמנו בה יומן מסע. חוויות. קשיים. טיפים מחברים, למקומות בהם טרם ביקרנו. טיפים לחברים, מהמקומות בהם אנחנו טיילנו, שלא נשכח לספר. רשמנו בקפידה כל פדיון טרוול צ'ק (יודעים מה זה בכלל?)… כתובות

הזמן טס. ואיזה כיף לשמור על חברים באותה הפוזה, גם אחרי 30 שנים… ומה שמתבקש זה לקבוע צילום נוסף בשנת 2045 ולקוות שנמשיך להיות גמישים לישיבה מזרחית…חחחחחח

בהודו, מלון צמחוני, כפר צמחוני, עיר צימחונית, זה כלל לא מעורר תהייה, אבל מלון צמחוני בצ'אנג מאי תאילנד? בטיול האחרון שלנו, יחד, בצ'אנג-מאי (לעת עתה)  שנת 2014 – בחרתי את המלון הזה בשם המוזר : גרין טייר האוס . הופתעתי כל כך מלמצוא מלון צמחוני, ככה פתאום. ועוד נכתב בביקורות על המלון, כי המזרונים נוחים ביותר.

פעם, לפני כשלושים שנים, משום מה היה מקובל צילום שקופיות. אולי האמנו אז, כי כך התמונות יישמרו טוב יותר: בכל מקרה, פרט להקרנת השקופיות במקרן. וזה הצריך, חושך, מקרן שקופיות (למי עוד יש) וקהל… אחרת לשם מה טרחנו… וכך יצא, שהתמונות אשר נכלאו במסגרות נייר קטנות, כמעט בלתי נראו משך השנים. עד שרכשתי סורק שקופיות