השכמנו עם ציפורי דלהי. הנהג ניווט אותנו במהירות רצחנית, בין המוני הודים ומליוני פסי רכבת, ממש עד לפתח הקרון הנכון. נפרדנו ממנו בחיוכים ובתשר קטן, שיהיה מרוצה. די עייפים ולא ממש יודעים למה לצפות, התיישבנו במקומות השמורים לנו, לצד משפחה סיקית רעשנית.
משום מקום, הוצנחו אלינו בקבוקי מים, מיץ ליים. תרמוס של תה הודי מהביל לצד עוגייה ובהמשך גם ארוחה ארוזה, שלא טעמנו, כי טרם ידענו להבדיל מה יגרום לנו לשילשול ומה לא… (לא, שהחכמנו בהמשך). שרות שלוקח בקלות, חברת תעופה לאומית אחת, שלא אנקוב בשמה. וכך, צופים בנופים המתחלפים, בבטן חמה מהתה שתמיד טעים בהודו נרדמנו. כשהתעוררנו, מצאנו עצמנו בתחנה. מכאן, באופן תמוה החלה הנסיעה בניגוד לכיוון הנסיעה בה נרדמנו. מוזר. כאילו אלוהי הרכבות ההודי, (שאינני יודעת שמו, אבל בוודאות יש אחד כזה) דואג, שנשלים את שהחסרנו בשינה… בשלב מסוים ראינו כי המקומיים מצטופפים ליד דלתות הרכבת. במין מעבר צר, שהדיף ניחוחות בית השימוש אשר לידו. (הצלחנו להתאפק לחמש שעות ). בהודו כמו בהודו, גם אנחנו נדחפים בחדווה במעבר הצר מלהכיל. שתי דקות בלבד, עוצרת הרכבת בהרדייואר ועל כולנו להתעופף בזמן החוצה, שלא נמשיך חלילה, עוד כמה מאות ק"מ לתחנה הבאה. (ותודה לעודד שלי, על התמונה המדהימה) . Shatabi Express Train
אוגוסט 2017