תמיד יש הפתעות ברחובות הודו – תהלוכה בג'יפור
לרגע, הפכתי אני והמצלמה לאטרקציה המקומית ברחובות ג'יפור. כי בהודו, אף פעם לא משעמם. ג'יפור העיר הורודה 2011
לרגע, הפכתי אני והמצלמה לאטרקציה המקומית ברחובות ג'יפור. כי בהודו, אף פעם לא משעמם. ג'יפור העיר הורודה 2011
https://www.youtube.com/watch?v=CCaxyp0DMPA&t=4s אוי כמה שאני מתגעגעת לקאנום קרוק חביתיות קוקוס מתוקות מלוחות, שטעים לפתוח איתן את היום. את מחבת השקעים, סחבנו איתנו כל הדרך מתאילנד, עכשיו נותר רק לטרוח ולהכין ולהתעלם בגבורה מכמויות הסוכר שבמתכון. נדרשת מידה של נסיון ושליטה בגחלים הרוחשות מתחת למחבת… מתכון לקאנום מהבלוג המצוין של עדי – סאנוק בתאבון !
הגענו למלון בעיר הורודה ג'איפור. אואזיס בלב מדבר. מבעד לחלון, נשקף אגם ובו ארמון מלכות, לא יכולנו לבקש נוף יפה יותר. נקישה קלה בדלת ובחור הודי שחור עיניים, שחום ויפה, מציג עצמו כחדרן שלנו ושואל האם לפרוק עבורי את המזוודה. עודי מתפלאת ובליבי חשבתי, שדווקא יהיה אחלה, אם בשובי הביתה, יצוץ צעיר כזה, זהה, ויבקש
כיאות לספרנית הבית שלכם ולאחר קפיצה קטנה להודו, רשימת ספרים שכדאי לקרוא כהכנה לטיול בהודו ספרים שעשויים להקל עליכם לעכל את המקום העצום הזה ושמו הודו: הרבה לפני תחילת הטיול, רצוי לקרוא את הספר האלמוותי של קרליבך : "הודו יומן דרכים" – קרליבך, ביקר בהודו בשנת 1954 ואת רשמיו מהודו כתב בספר. אין עוד ספר
לא בחרתי בדרך הקלה, לעלות למקדש אמר שליד העיר הורודה ג'יפור. לא בחרתי לרכב על גבם של פילים מסכנים, אשר כל עולם הצטמצטם לידי עליה לצורך ירידה ושוב עליה ושוב ירידה במצודת אמבר התיירותית והמקסימה שליד העיר הורודה ג'יפור. עליתי וירדתי ברגל כחלק מחווית הביקור במבצר ונזהרתי שלא ארמס לפתע, ברגלי איזה פיל עייף. אוגוסט
בדרך מג'יפור לדלהי, בעצירה קצרה לשם תשלום אגרת מיסים, הקיפו אותנו ילדים – רוכלים. מאוד חשקתי בחתיכות הקוקוס שמכרו, בדוסות הענקיות המטוגנות וכמובן שלא העזתי, אבל כשהגיע ילד עם המחבת… נשברתי וקניתי. הנהג החמוד שלנו והמשתף בסיפורי חייו, שיבח את המחבת ואמר כי צ'אפטי שאשתו מכינה על מחבת חרס, שווה בהרבה מצ'אפטי המוכן במחבת רגילה.
איך קרה, שלא קנינו כמעט כלום בדלהי?.. בעניין קניות בדלהי ומכיוון שלא ערכנו הרבה, כי איכשהו ולמרות שגרנו די קרוב (יחסית בהודית… ????) לכיכר קונראד, כשיצאנו לערוך קניות בכיכר, היה זה יום ראשון וכל החנויות היו סגורות, כל הדוכנים עמוסי צבעי הקשת, שראינו יום קודם, היו סגורים?! ???? ב"עצב" חזרנו למלון הסנובי שלנו והם עשו "וידוא הריגה" –
כשאנחנו מטיילים בעולם, אנחנו רואים וחומדים… וככה הגיעו איתנו לביתנו בערבה, מנהגים וחפצים אשר אומצו אי-שם. במיוחד אהבנו שהחוץ נשאר בחוץ – כלומר, אלינו הביתה, נכנסים יחפים. ממש כמו במזרח אסיה. הנעלים הטובות, מאופסנות בחדר הכביסה הסמוך ואילו כל כפכפי ונעלי העבודה נשארים בחוץ. (כל פעם, שזר, אשר לא יודע מהרגלנו, נכנס בנעליו, אנחנו מתחלחלים
לאורך החופים נראים דייגים, הולכים הלוך וחזור בתוך המים הרדודים ו"מסיעים" רשתות כחולות. כאילו גורפים ומעלים משהו מתחתית הים. כשפתחנו חלונות, היכתה צחנה עזה. סירחונם של אלפי שרימפסים קטנטנים – כאלה, שלא יזכו להגיע לבגרות וכעת לאחר שנשלו מהים, נשארו להתייבש לאורכי החופים וסיימו חייהם בתוך צנצנות קטנות, כממרח שרימפס עז ריח וטעם. ממרח שרק תאילנדים מסוגלים